אירלנד - הקדמה. מאי-יולי 2015

בפעם הראשונה שהייתי באירלנד הייתי בת 18, לפני גיוס. לפני 12 שנים. נסעתי לבד לטיול של 10 ימים ומאז נשמתי רק רצתה לחזור לשם, לטיול ארוך יותר. לפני חצי שנה, בערך שנה לאחר סיום התואר הנחשק בבלשנות, הגשמתי את חלומי. והוספתי גם את סקוטלנד, כי אם כבר אז כבר.

צולם ע"י אביב אלעד - photo by Aviv Elad
חוות פיפילד בקנמייר, מחוז קרי - Peafield Farm at Kenmare, Co. Kerry - צולם ע"י אביב אלעד

אז אני אתחיל בהתחלה. למה דווקא אירלנד? לפני 12 שנה זה היה יעד פחות מוכר בקרב ישראלים. אבל אני זוכרת פעם אחת כשהייתי קטנה וצפיתי באירוויזיון שצולם בדבלין – הפעם הראשונה שבכלל שמעתי על המקום הזה. באותו אירוויזיון הייתה הופעת ריקודים איריים של להקה קטנה ולא מוכרת – ריבר דאנס. התאהבתי. בריקודים, במוזיקה, בתלבושות. כשהייתי בת 17 נכנסתי לראשונה לפאב אירי בתל אביב (מולי בלומס). ושוב המוזיקה הזו. קראתי על המקום הקסום הזה והחלטתי – לשם אני רוצה להגיע. אז הגעתי.

כמה עניינים כלליים:
  • אני לא שומרת שבת ולא שומרת כשרות, לכן כל ענייני הטיול שלי לא מתחשבים כלל בדת, אז קחו זאת בחשבון אם אתם כן.
  • נסעתי בחודש מאי 2015 וחזרתי באמצע יולי. צריך לבוא מוכנים לכל מזג אויר - קיץ באירלנד/סקוטלנד זה דבר שנוי במחלוקת. היה לי שבוע שלם עם שמש וזה היה נדיר, וגם אז הטמפ' הכי גבוהה הייתה 18 מעלות. מעיל גשם/רוח וג'קט פליז הם בגדר חובה, כדאי גם מחמם אוזניים (זה מאוד עוזר עם הרוחות הקרות). אני לא זזתי לשום מקום בלי חמצוואר.
  • כשאני מדברת על אירלנד אני מדברת הרפובליקה של אירלנד, שלא כוללת את צפון אירלנד (ששייכת לממלכה הבריטית). גם בצפון אירלנד הייתי, בשתי הפעמים, ופחות אהבתי ואני אפרט על כך בהמשך הבלוג.
  • באירלנד יש רק שתי ערים - דבלין וקורק. כל השאר הם כפרים ועיירות.
  • הגעה לאירלנד - אני יודעת שיש טיסות ישירות של ארקיע בחודשי הקיץ אבל הן מאוד יקרות. אני העדפתי להזמין טיסה של איזיג'ט ללונדון (easyJet) ומשם טיסה נוספת לדבלין. מכיוון שאני אוהבת את לונדון דווקא שמחתי על ההזדמנות לבלות שם כמה ימים בנוסף. אז טסתי ללונדון (שדה תעופה לוטון – Luton) ולאחר 2 לילות המשכתי לדבלין. טיסה ללונדון (שהזמנתי דרך איזיג'ט כ-4 חודשים מראש) עלתה 800 ₪ הלוך חזור. טיסה מלונדון לדבלין גם באיזיג'ט עלתה כ-300 ₪ כיוון אחד. הטיסה לסקוטלנד (לעיר הבירה אדינבורו) הייתה בחברת תעופה בשם ראיינאייר (RyanAir) משדה התעופה בעיר בלפסט (שבצפון אירלנד) ועלתה גם כן 300 ₪. מסקוטלנד חזרתי ללונדון ברכבת, על כך בהמשך. חשוב לשים לב כשמזמינים טיסות דרך איזיג'ט וראיינאייר - אם יש לכם מזוודה או תרמיל שאתם רוצים לשלוח כמטען רצוי לשלם על זה מראש, זה תוספת של כ-25 דולר לכיוון. אם לא עושים את זה מראש ובשדה תעופה שוקלים לכם את התיק ומגלים שהוא כבד מידי או גדול מידי בשביל להעלות איתכם למטוס - תצטרכו לשלם כפול. המחירים שכתבתי כאן הם כוללים את התרמיל ששלחתי בתא המטען.
  • לינה - ישנתי לרוב באכסניות והתארחתי גם אצל אנשים דרך האתר הנפלא קאוצ'סרפינג (גלישת ספות – couchsurfing). בתור בחורה שמטיילת לבד קצת חששתי בהתחלה, בעיקר מכיוון שרוב המארחים הם גברים, אבל על כל מארח יש אפשרות לרשום ביקורת, ולכן בחרתי רק מארחים שיש להם ביקורות מעולות מנשים שטיילו לבד, וזה התברר כהצלחה אדירה. אם אתם רוצים באמת להכיר את התרבות המקומית - זאת הדרך. גם לא חייבים להתארח, יש אנשים שיסכימו להיפגש איתכם לבירה או אפילו יעשו איתכם טיול בעיר. מה שחשוב הוא כתוב על עצמכם בפרופיל, להעלות תמונות ולקרוא את הפרופיל והביקורות של המארח לפני שיוצרים איתו קשר. חוץ מזה יש אפשרות של וופינג (wwoofing) - התנדבות בחווה בתמורה ללינה ואוכל. אפשרויות ההתנדבות עצומות - אני עשיתי את זה 10 ימים בחווה שקרובה לעיירה בשם קנמייר (Kenmare), היינו 5 מתנדבים ממקומות שונים בעולם, היו ימים שעבדנו שם 4 שעות והיו ימים שעבדנו 6 שעות, הכל תלוי במזג האויר. אני אפרט על החיים בחווה בהמשך הבלוג אבל בגדול זו חוויה אדירה ומומלצת למי שרוצה לטעום קצת מצורת חיים שונה בתכלית מחיים בישראל. צריך להירשם לארגון ואפשר לעשות זאת דרך האתר שלהם. הרשמה עולה כסף וזה משתנה ממדינה למדינה - הרשמה לארגון באירלנד עולה 20 אירו, ולאחר התשלום תוכלו לראות את כל אופציות ההתנדבות. הרעיון הכללי שעומד מאחורי הארגון הוא גם לנסות אורח חיים שונה וגם ללמוד על חקלאות אורגנית. וכמובן גם השתלבות בתרבות המקומית. יש עוד אתר שנקרא "וורק-אוואי" (workaway) וגם שם אפשר למצוא אפשרויות התנדבות בכל העולם בתמורה ללינה ואוכל, ולאתר הזה אין דמי הרשמה וההתנדבות היא גם באכסניות ולא רק בחוות – לא ניסיתי את ז אבל שמעתי מאחרים שזה אחלה.
  • תחבורה ציבורית - אני אקצר ותסלחו לי המילה - חרא. אם חשבתם שהתחב"צ בארץ היא נוראית אז שם היא זוועתית. להגיע מנקודה א' לנקודה ב' יכול לקחת 5 שעות (כשברכב זה לוקח שעה) בגלל שצריך להחליף אוטובוסים, ואם אוטובוס אחד מאחר (וזה בד"כ קורה) אז מפספסים את האוטובוס הבא. התדירות של האוטובוסים מחוץ לערים היא נמוכה מאוד. בנוסף לכל זה - הכרטיסים יקרים. על רכבות אין בכלל מה לדבר, אפילו לא ניסיתי. האתר הזה הוא די יעיל - מכניסים שם את נקודת המוצא ואת נקודת היעד והוא נותן לכם את כל האופציות שיש להגיע לשם, בד"כ משלב גם אוטובוסים וגם רכבות, כולל מספרי קווים ואיפה בדיוק צריך להחליף. שימו לב, כשאתם עולים על האוטובוס הראשון אתם אומרים לנהג את היעד הסופי שלכם והוא מוכר לכם כרטיס שייקח אתכם עד לשם, לא משנה כמה החלפות תצטרכו לעשות - אבל זה תופס רק באוטובוסים. זה יותר זול מאשר לקנות כרטיס על כל אוטובוס בנפרד. הנהגים אגב ממש נחמדים. יש גם את האתר של חברת האוטובוסים הלאומית של אירלנד.
  • צורת הנסיעה האהובה עליי באירלנד הייתה טרמפים. אני יודעת, קצת מסוכן לנסוע לבד בטרמפים בתור בחורה שנוסעת לבד, אבל אירלנד זה לא ישראל. כמובן חשוב לקחת אמצעי זהירות ואמרו לי לנסוע רק עם נשים, אבל האמת היא שרוב העוצרים לטרמפים הם גברים. בכל אופן, ממש חששתי בהתחלה אבל זה התברר כהצלחה אדירה - הכרתי אנשים מדהימים. רוב אלה שעצרו לי היו כאלה שמתישהו היו תרמילאים בעצמם, ככה שהם הרגישו צורך לעזור לתרמילאית טרמפיסטית בודדה. וזה הוביל לשיחות על מקומות בעולם ועל טיפים למקומות ספציפיים באירלנד. וגם הגעתי למקומות שלעולם לא הייתי מגיעה אליהם ללא רכב, פשוט כי אוטובוסים לא מגיעים לשם. היו פעמים שלא חיכיתי יותר מ-5 דקות עד שעצרו לי והיו פעמים שגם חיכיתי יותר משעה עד שמישהו עצר לי. אחד מהטרמפים למשל היה עם זוג צרפתים בני 65 פלוס, שיצאו לפנסיה וקנו קראוון ומטיילים איתו ברחבי אירופה. הם בקושי יודעים אנגלית אבל הצלחנו לתקשר. הם הכניסו אותי לביתם הזמני, שיתפו אותי בארוחת הבוקר שלהם, לקחו אותי איתם לנקודות תצפית מדהימות ובסוף סטו מהתוכנית הראשונית שלהם כדי להביא אותי בבטחה למקום שהייתי צריכה להגיע אליו. טרמפ אחר היה עם שוטר אירי שנסע לחופשה עם הבנות שלו, והבנות הן אלה שהתעקשו לעצור לי, למרות שהיה ממש צפוף. טרמפ אחר היה עם בחור פולני שעובד וגר באירלנד, והיה לו יום חופש ונסע במקרה לאותו מקום שאני רציתי להגיע אליו, אז טיילנו שם ביחד, אנחנו והמצלמה המקצועית שלו, ככה שגם יצאו לי תמונות מדהימות מהיום הזה. יש עוד מלא סיפורים, אבל נראה לי שהכיוון הכללי מובן.
  • לפני שנסעתי לאירלנד הרבה הזהירו אותי - הם אנטישמיים/אנטי-ישראלים. אז לא. אני בטוחה שיש שם גם כאלה, אני פשוט לא נתקלתי בהם. הם אנטי הממשלה הישראלית, והם פרו-פלסטינאיים, אבל זה לא אומר שהם אנטי-ישראלים. בכל פעם ש"יצאתי מהארון" והצגתי את עצמי כישראלית, הוצפתי בשאלות, רובם על החיים בישראל ועל הצבא, ואלו שאלות מאוד מתעניינות. כן היו גם דיבורים על פוליטיקה, אבל זה בגלל שהאיריים מאוד אוהבים לדבר על פוליטיקה (ועל ספורט) כששותים בירה. לרוב נתקלתי בהתלהבות מצד המקומיים (וגם מצד לא מקומיים) כששמעו שאני מישראל וששירתי בצה"ל, זה תמיד שובר את הקרח.
  • אם אתם מטיילים לבד - זה מאוד נפוץ והגיוני להיכנס לבד לפאב. שלא כמו בתל אביב, זה גם הגיוני להצטרף לשולחן של אנשים אחרים, כמובן לשאול אותם קודם, ולשתות איתם בירה. הכרתי ככה אנשים מאוד מעניינים.
  • יש לי תאוריה שאומרת שאחד מכל ארבעה איריים הוא *לא* מוזיקאי. זה נדמה שכולם שם מנגנים על כלי כלשהו או שרים בקול ערב. או שניהם. זה מדהים. מוזיקה הוא חלק חשוב מאוד בתרבות האירית ואני ממליצה בכל עיירה שמגיעים אליה לחפש את הפאבים הקטנים, המקומיים. בפאבים האלה קורים קסמים. באמת.
  • מבחינת אוכל - לרוב קניתי אוכל בסופר והכנתי בעצמי, אם זה במטבח של האכסניה או במטבח של המארחים שלי. כשזה אצל מארחים מאוד אהבתי להכין אוכל ישראלי, בעיקר שקשוקה - הם עפו על זה וליקקו את הצלחת. זו גם אחלה דרך להציג להם את התרבות הישראלית ולהגיד תודה על כך שפתחו את ביתם בפניי. כשלא התחשק לי להכין אוכל אכלתי בפאבים (הרוב פתוחים גם במשך היום) וזה בעיקר אוכל של פאבים - בורגר וצ'יפס, פיש אנד צ'יפס, תפוח אדמה אפוי עם כל מיני תוספות, תבשיל קדרה אירית (יאמי!) או פאי רועים (עוד יותר יאמי!). אם אתם לא יודעים מה זה, גשו לפאב מולי בלומס בתל אביב ותזמינו. לא תתחרטו. ועדיף שתעשו את זה בימי שישי בשעה 5 אחה"צ, כשיש אנשים מוכשרים שמנגנים מוזיקה אירית. ולכל התוהים - אני לא מקבלת משם אחוזים :) בסופרים השונים יש מעדניות שאפשר להכין שם סנדביצ'ים בהרכבה אישית, סלטים ואפילו פיצות בהרכבה אישית (ולוקחים הביתה לחמם בתנור או שמחממים שם - זה יותר זול מפיצריות). אני לא אשקר, היו פעמים שאכלתי ג'אנקפוד, פשוט כי זה זול ומהיר. ואני אוהבת בורגר עם גבינה ובייקון, מודה.
  • אינטרנט ומידע - אינטרנט אלחוטי יש בכל אכסניה, וזה בחינם. יש אכסניות שיש בהן בנוסף גם מחשב כדי שתוכלו להעביר תמונות מהמצלמה שלכם, במידה ויש לכם אחת מעבר לזאת שיש בסמארטפון. ברוב האכסניות העובדים ישמחו לעזור לכם עם מידע על האזור, מפות וכו'. בכל עיירה יש מרכז מידע לתיירים, וגם שם ישמחו לעזור עם הסברים על האזור, איך להגיע מנקודה א' לנקודה ב', נקודות טובות לעמוד בהן בשביל טרמפים, ממש הכל והכל בחינם ובתוספת חיוך. מפות מפורטות לטרקים אפשר לקנות בחנויות הספרים השונות וגם במרכזי המידע לתיירים.
  • סים קארד מקומי - כשנחתתי בדבלין נכנסתי לחנות בשדה התעופה שמוכרים בה כרטיסי סים מקומיים של חברות מקומיות. זה עובד בדומה ל"טוקמן" - הסכום הראשוני ששילמתי הוא 25 אירו, וזה כולל 10 אירו לשיחות מקומיות והודעות טקסט מקומיות ואינטרנט חופשי ללא הגבלה, ללא תלות בוייפיי. ואז כשעובר חודש מטעינים את הסים בקרדיט בהתאם לצרכים שלכם - אז אני הטענתי ב-20 אירו שנתן לי אינטרנט ללא הגבלה כי זה מה שהיה חשוב לי. אפשר להטעין ברוב הסופרים, פשוט ניגשים לקופאית ומבקשים להטעין את הסים קארד בקרדיט. אומרים לה איזו חברה (במקרה שלי - מטאור – Meteor) והיא מדפיסה לכם קבלה. על הקבלה יש מספר טלפון וקוד, אתם צריכים להתקשר למספר ולהקיש את הקוד ואז תקבלו הודעת טקסט שאומרת שהקרדיט התקבל בהצלחה. וכמובן שתוכלו לקבל שיחות מההורים בארץ, להם זה יעלה כסף ולכם זה לא יעלה כלום. זה ממש יעיל, גם אם נוסעים רק לשבוע.
  • לקחתי איתי מהארץ גלויות שהכנתי - כולן עם תמונות שאני צילמתי בארץ - תמונה של תל אביב או של הכנרת למשל. מאחורה כתבתי את שמי ואת המייל שלי, וחילקתי את הגלויות האלו לאנשים טובים באמצע הדרך, עם תודה אישית. אנשים שלקחו אותי טרמפ, אנשים שאירחו אותי, אנשים שהכרתי באכסניות ואנשים שהכרתי באמצע מסלולי הליכה. כולם שמחו לקבל את הגלויה האישית. אני מניחה שזו גם קונטרה לתופעת "הישראלי המכוער". אני ממליצה לעשות את זה, זה כיף לשני הצדדים.
מה לארוז?
  • כמו שציינתי, מעיל גשם/רוח הוא חובה. תוותרו על מטריה, היא תשבר גם ככה. חמצוואר זה אדיר. מחממי אוזניים ו/או כפפות הם מותרות אבל בהחלט לא מזיק שיש אותם. גם ג'קט פליז. אני לקחתי מעיל שמבפנים הוא פליז ומבחוץ הוא ניילון (בנוסף למעיל גשם), כזה שעלה לי 60 ₪ ולכן לא כאב לי הלב להשאיר אותו בלונדון כשחזרתי לארץ (ולפנות מקום בתרמיל שלי לכל הבגדים החדשים שקניתי שם). חותלות זה ה-דבר. נעלי הליכה נוחות, רצוי גבוהות, כאלה שתופסות את הקרסול ועם סוליה שתחזיק אתכם יציבים במידה ותעשו טרקים (אפילו מסלול של כמה שעות - אירלנד מאופיינת באדמה בוצית בגלל הגשמים המרובים). כפכפי גומי (או סנדלי שורש) בשביל מקלחות (אלא אם כן ממש בא לכם לקבל פטרת..). אני לקחתי גם סניקרס לימים שאני לא מטרקת.
  • אם יש לכם מטען נייד לסמארטפון - רצוי ומומלץ לקחת. יש אכסניות שאין בהן הרבה נקודות חשמל בחדרים, ואז זה ממש יעיל שיש את המטען ואתם פשוט מטעינים את הטלפון במהלך הלילה במיטה ואת המטען תטעינו כשתהיה נקודת חשמל פנויה.
  • פנס (עדיף פנס ראש) - יעיל כשישנים באכסניה עם עוד אנשים ונכנסים בלילה לחדר ולא רוצים להעיר את כולם עם האור. יעיל גם כשבא לכם לקרוא ספר במיטה ויש אנשים שישנים ואין לכם אור ליד המיטה באכסניה. יעיל גם אם מתכוונים לצאת לטרק.
  • אטמי אוזניים - יעיל נגד אנשים נוחרים באכסניות.
  • אם לוקחים מצלמה שהיא לא סמארטפון כדאי גם סוללות נטענות ומטען. אני בחרתי לא לקחת סוללות נטענות אלא לקנות שם סוללות כל פעם - לפעמים זה יקר (במיוחד בתחנות דלק) אבל העדפתי לחסוף במקום ובמשקל. עניין של סדר עדיפויות. אני לקחתי גם דיסק-און-קי כדי שאוכל לפנות מקום במצלמה.
  • ממיר לחשמל - אני קניתי כשנחתתי בלונדון. הספיק לי אחד וזה עלה 4 ליש"ט בשדה התעופה. בחנויות הפארם המקומיות אפשר למצוא יותר זול אבל לא בהרבה.
  • מגבת – ברוב האכסניות לא נותנים מגבות. יש כאלה שנותנים בחינם, ויש כאלה שנותנים בתמורה לתשלום. תקחו מגבת שלא יהיה אכפת לכם לזרוק אם תגלו שאתם לא באמת צריכים אותה. אני לקחת מגבת שמתייבשת מהר והיא גם מאוד דקה ככה שהיא לא תופסת מקום ואין לה משקל.

אכסניות מומלצות ברחבי אירלנד וצפון אירלנד
** רק כאלה שהיה לי שם סבבה פלוס

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

צפון אנגליה ולונדון, מרץ 2022

גלנדלוך, אירלנד. מאי 2015